כולם מכירים את המצווה הבסיסית של חג הסוכות – להקפיד שיהיו בסוכה את ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה. אך רובנו יודעים מעט מעבר לכך: מה המשמעות של המינים? מה המקור התנ"כי שלהם? מה התנאים לשימוש בהם? והאם כדאי למכור ארבעת המינים בסיטונאות.
מקור
קשה לדעת היום מה היה השימוש של המינים בימי בית ראשון. המקורות מועטים, ולא ברור עד כמה נפוץ היה המנהג להחזיק בארבעת המינים בסוכה. באופן מסורתי, מאתרים את מקור ארבעת המינים לפסוק הבא, מתוך ספר ויקרא, פרק כ"ג:
"פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"
לפי פסוק זה מסבירים: כפות תמרים עם ענפי עץ התמר, בלשון חז"ל נקראים "לולב", עץ עבות הוא עץ הדס, ערבי נחל הוא מין של צמח הנפוץ בנחלים – "ערבה" ופרי עץ הדר פורשן בימי התלמוד כאתרוג.
כאמור, אין מידע רב על תפקיד והשימוש במינים בימי בית ראשון, אך בימי בית שני קיים מידע רב ומפורט יותר. כנראה שתנאי החיים בגלות קירבו את העם למקורות ההיסטוריים והדתיים שלו – הגעגועים לארץ ישראל, התפתחותם של חיי קהילה יהודים ואפשרות לעיסוקי פנאי כולם תרמו להיווצרותם של מנהגי דת מפורטים ומוקפדים יותר. בימי בית שני, אנו למדים על הקפדה גדולה בכל הקשור לקיום מצות ארבעת המינים ופירוט רב בכל הנוגע להילכות, האופנים שיש לבחור אותם והדרכים שיש להשתמש בהם.
משמעות
אחת המשמעויות הנפוצות לארבעת המינים הוא להמשיל אותם לסוגים שונים של אנשים בעם ישראל, כל מין מסמל קבוצה אחרת:
- אתרוג, שהוא גם בעל טעם וגם בעל ריח, מסמל אנשים שמשלבים ביצוע מעשים טובים (כלומר, יש להם טעם) ולימוד תורה (כלומר, יש להם ריח).
- הדס, שהיא חסרת טעם אך בעלת ריח, מסמלת אנשים שלומדים תורה ודורשים ומטיפים למעשים טובים, אך לא מבצעים אותם.
- לולב, שהוא בעל טעם (פרי התמר) אך חסר ריח, מסמל אנשים מן הישוב שאינם לומדים תורה, אך עושים מעשים טובים ומקיימים מצוות.
- ערבה, שהיא חסרת טעם וגם חסרת ריח, מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואף אינם עוסקים במעשים טובים וקיום מצוות.
- פרשנות אחרת ניתן למצוא בקבלה, אשר ממשילה את ארבעת המינים ומקשרת אותם לאושפיזין:
- שלושה בדי הדס מסמלים את שלושת האבות: אברהם יצחק ויעקב.
- הלולב מרמז על יוסף, שזקף קומתו כנגד אחיו.
- שני בדי הערבה מסמלים את אהרון ומשה.
- האתרוג רומז לדוד המלך.
